ב־31 באוגוסט 2026 הלכה לעולמה בגיל 87 פרופ' עדה יונת — כימאית ישראלית, כלת פרס נובל ומדענית שהקדישה עשרות שנים למטרה שרבים חשבו שכמעט אי אפשר להשיג.
היא ביקשה לחשוף את המבנה המדויק של הריבוזום — ה״מפעל״ הזעיר שפועל בתוך התא. הדרך לשם דרשה 25 אלף ניסיונות, שיטות חדשות לעבודה עם גבישים עדינים וכמעט עשרים שנה של התמדה. התוצאה שינתה לא רק את הביולוגיה הבסיסית: היא סייעה להבין כיצד אנטיביוטיקה עוצרת חיידקים ומדוע תרופות עלולות לאבד מיעילותן עם הזמן.
המשימה שנחשבה כמעט בלתי אפשרית
הריבוזום נמצא כמעט בכל תא חי. הוא קורא את ההוראות הגנטיות ומרכיב לפיהן חלבונים — מולקולות שבלעדיהן הגוף אינו יכול לגדול, להשתקם ולבצע את רוב פעולותיו.
כשיונת החלה במחקר בסוף שנות ה־70, המבנה האטומי של הריבוזום עדיין לא היה ידוע. זה היה גוף גדול, מורכב ולא יציב, וקבוצות מחקר מובילות כבר ניסו — ונכשלו — לגדל גבישים מתאימים למחקר.
יונת המשיכה בכל זאת.
25 אלף ניסיונות ועשרים שנות עבודה
כדי לפענח את המבנה התלת־ממדי של הריבוזום, החוקרים נדרשו תחילה להפוך אותו לגביש ולאחר מכן לבחון אותו בקרני רנטגן.
הצוות של יונת ביצע כ־25 אלף ניסיונות עד שהצליח לייצר ב־1980 את הגבישים המתאימים הראשונים. אלא שקרינת הרנטגן פגעה במהירות בדגימות העדינות. יונת קידמה את השימוש בקריו־ביוקריסטלוגרפיה — הקפאה מהירה של הגבישים, שמפחיתה מאוד את הנזק בזמן המדידה.
פריצת הדרך הגיעה בשנת 2000. צוותים בראשותה במכון ויצמן וביחידת מחקר של אגודת מקס פלאנק פענחו לראשונה את המבנים התלת־ממדיים המלאים של שתי תת־היחידות בריבוזום חיידקי. כתב העת *Science* כלל את ההישג בין עשר פריצות הדרך המדעיות החשובות של אותה שנה.
לראשונה היה אפשר לבחון אחת מהמכונות המולקולריות המרכזיות של החיים כמעט ברמת האטום הבודד.
למה זה חשוב לאנטיביוטיקה
אנטיביוטיקות רבות פועלות דווקא על הריבוזומים של חיידקים. אם הריבוזום הוא מפעל לייצור חלבונים, התרופה חוסמת נקודה מסוימת בפס הייצור — והחיידק מאבד את היכולת לפעול ולהתרבות כרגיל.
המבנים שפענחו יונת ועמיתיה אפשרו לראות היכן בדיוק נקשרות תרופות אנטיביוטיות לריבוזום החיידקי ומה קורה שם. הידע הזה סייע להסביר את פעולת התרופות, לחקור עמידות של חיידקים ולחפש דרכים לשיפור אנטיביוטיקות.
כך שאלה בסיסית — ״איך בנוי הריבוזום?״ — קיבלה משמעות רפואית ישירה.
על מה קיבלה עדה יונת את פרס נובל
בשנת 2009 חלקה יונת את פרס נובל לכימיה עם ונקטרמן רמאקרישנן ותומאס סטייץ. הנימוק הרשמי היה ״על מחקרים במבנה הריבוזום ובתפקודו״.
יונת הייתה לישראלית הראשונה שזכתה בפרס נובל ולאישה הרביעית בהיסטוריה שקיבלה את פרס נובל לכימיה.
אבל מאחורי הטקס בסטוקהולם עמדה דרך שהחלה רחוק מאוד ממעבדות גדולות.
ממשפחה ענייה אל פסגת המדע
עדה יונת נולדה בירושלים ב־1939 למשפחה דלת אמצעים של יוצאי פולין. לאחר מות אביה, עוד לפני שמלאו לה 12, היא נאלצה לסייע לאמה: לנקות, לשמור על ילדים ולתת שיעורים פרטיים — ובמקביל להמשיך ללמוד.
היא למדה כימיה וביוכימיה באוניברסיטה העברית וקיבלה דוקטורט בקריסטלוגרפיה בקרני רנטגן ממכון ויצמן. לאחר השתלמויות בארצות הברית חזרה לישראל, וב־1970 הקימה במכון את המעבדה הראשונה בארץ לקריסטלוגרפיה של חלבונים. במשך כמעט עשור זו הייתה המעבדה היחידה מסוגה בישראל.
פרס נובל לא היה מבחינתה נקודת סיום. לפי מכון ויצמן, יונת המשיכה לנהל מעבדה פעילה, לפרסם מאמרים ולקיים שיתופי פעולה מדעיים כמעט עד ימיה האחרונים.
סיפורה הוא דוגמה נדירה לאופן שבו התמדה במדע בסיסי משנה, כעבור שנים, גם את הרפואה. יונת לא יצאה לדרך כדי לפתח מיד אנטיביוטיקה חדשה. היא רצתה להבין אחת מהמכונות החשובות ביותר בתא החי — וההבנה הזאת פתחה דרכים חדשות לפיתוח תרופות.
Miki Koren / Weizmann Institute of Science
קראו גם
מדענים בדקו 212 תחליפי בשר. בכולם נמצאו רעלנים
המבורגרים מהצומח, נקניקיות טבעוניות ומשקאות צמחיים נחשבים לחלופה מוכרת למוצרים מן החי. מחקר חדש גילה פרט בלתי צפוי שחשוב במיוחד…
אם המחלצים לא יצליחו להגיע, אולי התיקן יעשה זאת
חוקרים הפכו תיקנים ענקיים לסיירים הנשלטים מרחוק ונושאים מצלמות ומזרקים. מה הראו הניסויים ולמה אנחנו עדיין רחוקים מהזרקה לאדם.
חדר הכושר כבר לא נחוץ? מדענים יצרו שרירים שמתאמנים בעצמם
מדענים יצרו מיוגרפטים — רקמת שריר חיה שמתכווצת בעצמה. מה הראו הניסויים בעכברים והאם הטכנולוגיה תוכל להחליף בעתיד חלק מהאימונים?