דמיינו שבניין קרס, אתם לכודים מתחת ללוחות בטון, והמעבר אליכם צר מדי למחלץ ואפילו לרובוט רגיל. מתוך הסדק מגיח תיקן ענק. על גבו מותקנים מצלמה, רכיבים אלקטרוניים ומזרק זעיר.
בכל מצב אחר המפגש הזה כנראה לא היה משמח. מתחת להריסות, דווקא התיקן הזה עשוי להיות ה״חובש״ הראשון שהצליח להגיע אל הנפגע.
זו עדיין לא מערכת חילוץ מוכנה, אלא אב־טיפוס מעבדתי. אבל הטכנולוגיה עצמה כבר קיימת: חוקרים מאוניברסיטת קווינסלנד ומאוניברסיטת ניו סאות' ויילס יצרו חרקים קיבורגיים בשם Paraborg, שמסוגלים לאתר מטרה ולהחדיר נוזל באמצעות מחט בפיקוח אדם. המחקר פורסם ב־5 באוגוסט 2026 בכתב העת *Advanced Science*.
למה דווקא התיקן הזה
לניסוי נבחר תיקן המחילות הענק של צפון קווינסלנד, *Macropanesthia rhinoceros*. אורכם של הפרטים בניסוי היה כ־8.4–8.7 סנטימטרים ומשקלם 34–40 גרם — מספיק כדי לשאת מצלמה, לוח בקרה, סוללה או מערכת רפואית זעירה.
היתרון הגדול של פלטפורמה חיה הוא שהטבע כבר בנה את רוב המכניקה המורכבת. התיקן הולך, שומר על שיווי משקל, חש מכשולים ומתאים את תנועותיו לפני השטח. רובוט מלאכותי זעיר היה זקוק למנועים, מפרקים, חיישנים, ייצוב ומערכת אנרגיה מורכבת כדי לבצע פעולות דומות.
זה לא אומר שהחרק מתאים לכל סוג של הריסות. החוקרים מציינים שהמין הזה אינו מטפס מצטיין, ושזירת אסון אמיתית עם חול, חצץ ומשטחים לא יציבים קשה בהרבה ממסלול מעבדה.
The University of Queensland
אחד מאתר, השני מביא עזרה
החוקרים אינם מנסים לגרום לתיקן אחד לבצע את כל משימת החילוץ. בהדגמה השתתפו לפחות שני Paraborgs בעלי תפקידים שונים.
הראשון נשא מצלמה, העביר תמונה למפעיל ואיתר את המטרה. השני צויד במנגנון הזרקה אוטומטי. הוא נע לעבר התיקן הראשון, נכנס לשדה הראייה של המצלמה, התקרב למטרה ושיגר את המזרק רק לאחר פקודה מאדם.
כך נראה התרחיש: תיקן־סייר נשלח אל ההריסות → המפעיל מזהה נפגע → קיבורג שני מביא את הציוד הרפואי → אדם מחליט אם להפעיל אותו.
זו הסתייגות מהותית. Paraborg אינו בוחר תרופה, אינו מאבחן ואינו מחליט בעצמו למי להזריק. המערכת נשלטת מרחוק וההחלטות הקריטיות נשארות בידי אדם.
מה באמת אומרים 95% ו־72%
המספר הבולט במחקר הוא עד 95% הצלחה בהזרקה מטווח של עד 15 סנטימטרים. קל לפרש אותו לא נכון: זו אינה אמינות של 95% לכל משימת החילוץ, ואלה אינם ניסויים בבני אדם.
בניסוי המלא חמישה תיקנים עברו שלוש נקודות בקרה בחמש ריצות כל אחד, הסתובבו אל מטרת סיליקון, התייצבו והפעילו את המנגנון. הם השלימו את חלק הניווט בכל 25 הניסיונות, אבל השרשרת המלאה — תנועה, מיקום והעברת נוזל — הצליחה ב־18 מתוך 25 ניסויים, כלומר ב־72% מהמקרים.
בטווח קצר התוצאה הייתה טובה יותר. בשיגור מרחוק יותר המחט קפצה לעיתים מן המשטח, ובשני ניסויים התיקן הסתובב לפתע והמזרק פגע בקיר במקום במטרה.
המנגנון נבדק גם בנפרד, ללא תיקן שנע בחופשיות: על עור חזיר הצליחו 9 מתוך 10 הזרקות, ועל מטרת סיליקון שיעור ההצלחה היה 74%. סדרות קטנות כאלה מראות שהרעיון אפשרי, אך אינן מוכיחות בטיחות רפואית.
זו עדיין לא זריקה לאדם
הניסויים עם Paraborg נע בוצעו על סיליקון שמחקה חלק מהתכונות המכניות של העור. בני אדם לא השתתפו במחקר.
יתרה מזאת, החוקרים עצמם מציינים שכוחות החדירה שנמדדו — כ־6–10 ניוטון — גבוהים מן הכוחות הנמוכים המקובלים בהחדרה מבוקרת של מחט דקה לעור אנושי. סיליקון אינו משחזר עור רב־שכבתי, קמור ונע שיש בו כלי דם, ולכן אי אפשר להסיק מן התוצאה שהזרקה לאדם תהיה בטוחה או יעילה.
בגרסה עתידית ייתכן שה״ירי״ במחט יוחלף במגע עדין יותר או במדבקת מיקרו־מחטים מסיסה. לפני שמערכת כזו תתקרב לנפגע יהיה צורך בניסויי שטח מציאותיים, בבדיקת תאימות לתרופות, סטריליות ומינון, ובהליך אישור רפואי מלא.
אב־הטיפוס הנוכחי נושא מכל של 0.5 מיליליטר ומחט 31G באורך 6 מילימטרים. זהו ניסוי הנדסי שמוכיח עיקרון, לא רשימת תרופות שכבר אפשר לתת. לכן השאלה "איזו תרופה התיקן יזריק?" עדיין מקדימה את בשלות הטכנולוגיה.
איך שולטים בו
התיקן אינו הופך לרובוט תבוני. אל המחושים ואל הגנובת — איברי חישה בחלק האחורי של הגוף — מחברים אלקטרודות דקות. גירוי של המחוש השמאלי גורם לפנייה ימינה, גירוי הימני לפנייה שמאלה, ואות לגנובת מעודד תנועה קדימה.
המפעיל רואה את תמונת המצלמה ושולח פקודות בתקשורת אלחוטית. בהדגמת האוניברסיטה החוקר ניווט את ה־Paraborg באמצעות בקר משחק. לפני השיגור השתמש הצוות ברצף גירויים חלש נפרד והפסיק את האות שמעודד תנועה קדימה כדי לייצב את החרק.
הריסות אמיתיות יוצרות מיד בעיה חדשה: אותות Bluetooth ושידור וידאו נחלשים בתוך בטון ואדמה. ללא ערוץ יציב המפעיל עלול לאבד גם את התמונה וגם את יכולת הניווט המדויקת. החוקרים מגדירים תקשורת, מיקום ושליטה בסביבה לא צפויה כחסמים מרכזיים.
The University of Queensland
ומה לגבי התיקנים עצמם
שימוש ביצור חי כחלק ממכונה מעורר בהכרח שאלות אתיות. עדיין אין כללים אחידים למחקר בחסרי חוליות, אך היעדר תקן אינו מבטל את הצורך לדון ברווחת בעלי החיים.
במאמר מתוארים תנאי הגידול, זמני התאוששות בין ניסויים ובחירת עוצמת הגירוי כדי להימנע מסימנים של פגיעה ועומס יתר. אוניברסיטת קווינסלנד מוסרת שהחרקים מורדמים בזמן התקנת האלקטרודות והשבבים, שהציוד ניתן להסרה ושלאחר הסרתו הם חיים כמו תיקנים אחרים מאותו המין.
זהו דיווח של צוות המחקר, לא מחקר רב־שנתי עצמאי על רווחת החרקים. ככל שהטכנולוגיה תתקרב לשימוש מעשי, גם הדרישות לטיפול הומני ולפיקוח שקוף יצטרכו להיות מחמירות יותר.
למה זה מעניין במיוחד בישראל
בישראל אי אפשר להתייחס לתרחיש של קריסת מבנים המונית כאל רעיון מופשט. חרקים קיבורגיים לא יחליפו את פיקוד העורף, את כבאות והצלה, כלבי חיפוש, מערכות אקוסטיות או ציוד הנדסי כבד. בעתיד הם עשויים להוסיף למחלצים דרך נוספת לראות מה קורה בסדק שאליו מסוכן לשלוח אדם.
רשות החירום הלאומית מזהירה במפורש שרעידות אדמה הרסניות כבר התרחשו באזורנו ושרעידה חזקה נוספת היא רק שאלה של זמן. ב־26 בפברואר 2026 השיקה רח״ל תוכנית לאומית רב־שנתית להיערכות, בהשתתפות כ־200 נציגים של משרדי ממשלה, ארגוני חירום, רשויות מקומיות וגופי תשתית.
בתרחיש כזה נחיל של פלטפורמות קטנות יוכל, לפחות עקרונית, להעביר וידאו, למדוד טמפרטורה ואיכות אוויר, לחפש סימנים לאדם ולשאת ציוד — במקביל. זו עדיין תפיסה עתידית, אבל הסריקה המקבילית של שטח גדול עשויה להיות אחד היתרונות החשובים שלה.
מתי נראה נחיל בזירת אסון
ראש הפרויקט, תאנג וו־דואן, מקווה שאם יהיו משאבים להאצת המחקר וניסויי השטח, צוותי חילוץ של חרקים קיבורגיים יוכלו להשתלב באירועי אמת בתוך 5–10 שנים. זו אינה התחייבות למועד מסחרי או לוח זמנים לאישור רפואי, אלא הערכה של אחד המפתחים.
עד אז צריך להוכיח שהחרקים מתפקדים לא רק על משטח מעבדה ישר אלא באבק, חצץ והריסות נעות; לשמור על תקשורת דרך בטון; לזהות מקום הזרקה בטוח; למנוע זיהום ומינון שגוי; ולטפל במחטים לאחר השימוש.
ובכל זאת, נעשה כאן צעד חשוב. במשך כשני עשורים רוב חרקי הקיבורג תוכננו לחפש ולהעביר מידע. Paraborg שואל את השאלה הבאה: אם הסייר הזעיר כבר הגיע אל הנפגע, האם הוא יכול לא רק לראות אותו — אלא גם לעזור?
התשובה לעת עתה היא: במעבדה — לפעמים כן; בהריסות אמיתיות ועל בני אדם — עדיין לא הוכח.
אבל אם אתם לכודים בין לוחות בטון והמחלצים זקוקים לעוד כמה שעות, ייתכן שתיקן ענק עם מצלמה על הגב יהיה יום אחד התיקן שהכי תשמחו לראות בחייכם.
קראו גם
עדה יונת הלכה לעולמה: על מה זכתה הישראלית בפרס נובל
25 אלף ניסיונות, מבנה הריבוזום והבנה חדשה של אנטיביוטיקה: כך שינתה עדה יונת את המדע וזכתה בפרס נובל.
מדענים בדקו 212 תחליפי בשר. בכולם נמצאו רעלנים
המבורגרים מהצומח, נקניקיות טבעוניות ומשקאות צמחיים נחשבים לחלופה מוכרת למוצרים מן החי. מחקר חדש גילה פרט בלתי צפוי שחשוב במיוחד…
חדר הכושר כבר לא נחוץ? מדענים יצרו שרירים שמתאמנים בעצמם
מדענים יצרו מיוגרפטים — רקמת שריר חיה שמתכווצת בעצמה. מה הראו הניסויים בעכברים והאם הטכנולוגיה תוכל להחליף בעתיד חלק מהאימונים?